לפעמים כל מה שצריך
זה קצת רליף.

עברתי איתו מרופא לרופא. ניסינו תרופות וסירופים. חלק הוא ירק, חלק הוא פשוט סירב לקחת, וגם כשכבר מצאתי סירופ עם טעם שהוא הסכים לבלוע — הוא לא באמת עזר.

ובלילות זה היה הכי קשה.
השיעול היה הולך ומתגבר מתוך שינה, עד שהוא היה מקיא.
ואז מתחיל הסבב: להרים ילד חצי ישן וחצי בוכה, לקלח, להחליף פיג'מה, להוריד מצעים, לנקות, להרגיע... להחזיר אותו למיטה ולקוות שעכשיו נוכל סוף־סוף לישון.

ולפעמים, רבע שעה אחרי שסיימתי, הוא היה מקיא שוב.
ושוב מהתחלה.
היו לילות שעברנו את הסבב הזה שלוש פעמים בלילה אחד.

ובבוקר?
גברת קומי!!!
יש בית, עבודה, ילדים, משימות.
ואמא שלא ישנה בלילה עדיין צריכה איכשהו לתפקד ביום.

לאט־לאט הבנתי שהשיעול שלו לא נשאר רק במיטה שלו.
הוא נכנס ללילות שלי ומשם לימים של כל הבית.

אבל אם חשבתי שלקום שלוש פעמים בלילה זה הכי גרוע — הגיע בוקר אחד שבו גיליתי משהו שהפחיד אותי הרבה יותר.
לא התעוררתי בכלל.
קמתי בבוקר וראיתי שהוא הקיא מתוך שינה, כולו מלוכלך ואני פשוט לא שמעתי.

הפחד היה נורא.
ונקיפות המצפון... אוי, נקיפות המצפון.
איך לא שמעתי אותו?
ומה היה קורה אם הוא היה נחנק?

מאותו יום הבאתי מזרן קטן והנחתי אותו ליד המיטה שלי. בלילות ישנתי לידו עם חצי עין פתוחה.
רק להיות בטוחה שאם זה יקרה שוב — אני אהיה שם.

ואז מצאתי משהו שעזר לנו.
תערובת שמנים לשימוש חיצוני.
מרחתי לו — וראיתי איך השיעול נרגע.

ופתאום היה לי מה לעשות.
לא לשכנע ילד עייף לבלוע סירופ.
לא להעיר אותו לגמרי באמצע הלילה.
פשוט למרוח.

במשך כמעט שנתיים זה היה בסך הכול הפתרון הפרטי שלנו בבית.
עד שיום אחד עברה לי מחשבה בראש:
רגע... אם הדבר הזה עוזר לנו כל כך — למה שרק אנחנו נכיר אותו?

וככה נולד רליף.
מה שהתחיל אצלנו בבית עבר לעוד אמא, ולעוד אחת, ולעוד משפחה.

ואז קרה משהו שלא תכננתי בכלל.
אמהות שהכירו את רליף דרך הילד הפרטי שלהן ורצו שגם אמהות אחרות יכירו אותו, התחילו לפתוח בעצמן נקודות מכירה ביתיות ולהעביר אותו הלאה.
וככה, כמעט באופן טבעי, נבנתה סביב רליף רשת של מאות נקודות מכירה ברחבי הארץ.

כי עוד לפני שרליף היה עסק, מותג או מוצר על מדף —
הוא היה פתרון שאמא אחת הייתה צריכה באמצע הלילה.